כבר חמש שנים, מאז הוקם היקב, שהוא כמעט ולא נמצא בבית מהבציר הראשון באמצע יולי ועד לסוף תקופת החגים, אז מסתיימים הבצירים האדומים. במשך שלושה חודשים הוא מתעורר בין ארבע לחמש בבוקר, יוצא לכרמים וחוזר לקראת חצות. לפעמים קצת לפני ולפעמים הרבה אחרי.
הנוער במושב מחכה להודעות שלו בערבים שלפני העבודה בכרמים, הוא שולח הודעה בסגנון "מי מגיע לכרם בשעה 5:30?" והם, להפתעת ההורים שלהם ולפעמים גם להפתעתם עצמם, מגיעים. יש משהו מרפא בעבודה כפיים, בשעות בוקר מוקדמות שבימי החופש הגדול שמתחברים עם הלילות הלבנים, ובחיבור לאדמה ולסביבה שאתה חי בה.
לפעמים גם אני מגיעה בשעות הבוקר המוקדמות לקחת חלק בבציר, או רק כדי לדאוג לארוחת בוקר או לארוחת צהריים לכל הבוצרים הצעירים. כשאני מתקרבת לשטח ורואה זוגות אופניים מוטלים על האדמה קרוב לשורה הראשונה של הכרם עובר בי גל של התרגשות. אני מצלמת את האופניים ואת הפועלים ואת הידיים המיובלות בין הגפנים ושולחת להורים שלהם. שגם הם יהנו.
בימים שאין בציר מכינים את היין. זו עבודה קשה, עבודה פיזית. בשלושת החודשים האלה כמעט ואין מנוחה. אין שישי, אין שבת, אין לילות, אין חגים ואין חגיגות יומהולדת כי מה לעשות שאמא שלי בחרה להוליד אותי ממש בשיא של הבציר? זה לא אשמתו.
בתקופה מטורפת כזו הוא לגמרי עובד חיוני. אם אני מעזה לומר שלא יקרה כלום אם יום אחד הענבים ינוחו ממנו הוא מסתכל עלי בעיניים פעורות ושואל אותי "ומה היה קורה אם יום אחד לא תטפלי בילדים שלך?!" אני תמיד מתאפקת לא להגיד לו שאלה גם הילדים שלו וחוץ מזה שאני עושה את הניסוי הזה מידי פעם ואת האמת? לא נראה לי שזה מזיק להם, ההיפך.
כשיום כיפור מסתיים בנוסף לתחושת הקדושה שיש באוויר (חוץ מהשנה שנראה לי שהיו יותר ימי כיפור מימים אחרים) אני מתחילה להריח את הסוף. עוד רגע מסתיים הבציר האחרון, שבוע אחר כך כל היין יהיה במיכלים ויסתיים לו הטירוף. השעון המעורר יכוון לשעה נורמלית והוא יחזור להיות קצת יותר שעות בבית.
עדיין לא החלטתי אם קשה לי עם החוסר נוכחות שלו בשלושת החודשים האלה או שאני מכורה לרגעי הגאווה והשותפות והעשיה שיש בהם, ויש לא מעט רגעים כאלה.
הימים בין ראש השנה ליום כיפור הם ימי סליחה חשובים ביהדות, וימי עבודה מטורפים ביקב אבל בינינו הימים בין יום כיפור לראש השנה הם הימים החשובים בין אדם לחברו. הלוואי שהימים האלה יהיה יותר שפויים.