תמיד רציתי שהוא יהיה רומנטי, כזה שלא שוכח אף תאריך. קיוויתי שהוא יזכור את יום ההולדת שלי ואת יום הנישואים שלנו, את השם של הסופר שאני הכי אוהבת כדי לרכוש עבורי את הספר החדש שרק עכשיו יצא, שהוא יידע לזהות את השרשרת שלפני שלוש שנים הראתי לו ואמרתי שכזו אני רוצה, שלא יהיו לו ספקות לגבי חנות הבגדים שכל חולצת טריקו שלה היא בדיוק אני. רציתי שיהיה לו בול הטעם שלי, שהוא יפתיע אותי עם מתנות שיהיו כאלה שאני לא אצטרך להחליף אף פעם.
חלמתי שהמתנה תהיה רק הליווי לברכה שתגרום לי להינמס מהמילים שיהיו כנות עד כאב ומרגשות עד בכי.
אבל הוא לא.
אין סיכוי שהוא יזכור תאריך מדויק. הוא יודע להגיד שהיומהולדת שלי הוא מתישהו בין הבציר של הלבנים לבציר של האדומים. הוא זוכר שיום הנישואים שלנו הוא ממש לקראת המסיק של הזיתים. את ימי ההולדת של הילדים הוא מחלק לפי תאריכי הביקבוק השונים אבל הכל בערך, בדיוק כמו סבתא שלי שידעה להגיד שהיא נולדה בגשם הראשון, בלי תאריך וגם בלי שנת לידה. ככה בערך. אבל בבערך שלה, וגם שלו, היתה תחושה מלאה של חום ואהבה.
אבל מומו הוא בכל זאת האיש הכי רומנטי שאני מכירה.
כשהוא לובש את בגדי העבודה ונכנס ליקב, הוא תמיד נראה לי מואר, מאושר, נמצא במקום שלו. הוא ניגש בכזו עדינות לחביות שאי אפשר שלא להרגיש את זה ביין שהוא עושה. הוא מסתובב בין הגפנים בכרמים ונדמה לי שהוא ממש מכיר אותם, אחד אחד.
גם בבית, בינינו, הוא הרומנטיקן. הוא יודע למזוג לי את היין שאני הכי אוהבת בלי לשאול אותי מה אני רוצה לשתות, לחתוך את התאנים לרבעים בדיוק ברגע הנכון של הבשלות. הוא מקלף לי קלמנטינה כי אני מתה על הטעם אבל שונאת את הריח של הקליפה. הוא חותך את החלה בדיוק בעובי שאני אוהבת ומניח אותה ככה בעדינות ליד ביצת עין במידה הראויה. את הכל הוא מגיש תמיד בכלים יפים כי העין אוכלת לפני החיך, ככה הוא תמיד אומר.
יש משהו באנשים שיוצרים ועובדים בעבודת אדמה שהוא הכי רומנטי בעולם. ששום יהלום או חולצה או אפילו מילה כתובה, למרות שאני סאקרית של המילה הכתובה, לא יכולים להחליף את תחושת הראשוניות, את אגלי הזיעה, את כתמי הבוץ ואת יכולת הנתינה.
ולנטיין שמח, מלא באהבה וד"ש חמה מיקב נווה ירק, המקום הכי רומנטי שאני מכירה.